יפן חלק 51 סמוראים

סמוראי

Samurai statue near Emperor's palace
פסל סמוראי ליד ארמון הקיסר.פסל ברונזה מרשים

סמוראי הוא מונח מקובל לתיאור של בן מעמד האצולה הלוחמת ביפן בתקופה הטרום-תעשייתית. מקור השם הוא בפועל "סבוראו", שמשמעו "לשרת". על הסמוראים והקרבות ראו  כאן

הסמוראים הראשונים היו בעלי קרקעות אשר התארגנו בהובלתם של בני אצולה במחוזות יפן הרחוקים מהבירה כדי להגן על אדמתם משודדי ים ועוד. החל מהמאה ה-10 מעמד הסמוראים החל לצבור כוח ובמאה ה-12 תפסו את השלטון ביפן, והחזיקו בו עד לאמצע המאה ה-19. במהלך השנים השתנה אופי המעמד בהתאם לתקופה.

בעוד שהסמוראים של המאה ה-11 היו לוחמים רכובים ממשפחות נבחרות שהצטיינו בשימוש בקשת, הסמוראים בסוף המאה ה-16 היו מעמד רחב שספג לתוכו לוחמים משכבות שונות של האוכלוסייה. החל מהמאה ה-17 איבד מעמד הסמוראים את תפקידו כמעמד לוחם, ולאחר חדירת השפעה מערבית ליפן והרפורמות של תקופת מייג'י בוטלו זכויותיהם של הסמוראים כאצילים בפועל.

דוגמא לסמוראים  כל הזכויות שמורות ליו טיוב
סרטון פלאש

הסמוראים התנהגו בהתאם לבושידו, שהוא קוד התנהגות נוקשה המבוססת על הנאמנות לאדון ולשמירת הכבוד העצמי המגדירים מהו בושידו התחילו להופיע במאה ה-13, אך קוד ההתנהגות הזה כנראה הרבה יותר ותיק.

תאטרון קאבוקי

סרטון פלאש

הסמוראי שאף לנהל את חייו כך שכבודו לא ייפגע, ובמקרה של הכתמת כבודו, למשל במקרה של תבוסה בקרב,היה רשאי לבצע התאבדות טקסית הנקראת "ספוקו" או
"חרקירי",אשר הייתה מטהרת את כבודו.

הסמוראים בציורים מרתקים  כאן

הפילוסופיה של חיי הסמוראים הושפעה לא מעט מזרמים דתיים, לרבות הזן בודהיזם.

הסמוראים היו מעמד משכיל ותרבותי, שהעריכו ידע ויופי. במהלך התקופות הרגועות עסקו הסמוראים בשירה ובאמנויות המסורתיות של יפן, כגון איקבנה וטקס התה. תרבות הסמוראים, המשלבת היבט של מעמד לוחם ומעמד שווה – אצולה בפועל, מהווה נדבך חשוב בתרבות יפן, ודמות הסמוראי הפכה להיות דמות ייצוגית של תרבות יפן במדינות המערב. גם ביפן המודרנית ישנם אנשים השומרים על קוד הבושידו, והסמוראים הפכו להיות גיבוריהם של סרטי קולנוע, אנימה ומשחקי מחשב רבים.

הצילום ממוזיאון אדו בטוקיו בו ביקרנו.

בשנת 646, במסגרת רפורמת טאיקה, אימצה יפן את דרכי הממשל הסיניות. על פי ספר החוקים של אותה תקופה, קוד טאיהו, היה על כלל האוכלוסייה להתייצב במועדים קבועים למפקד אוכלוסין, ועל בסיס המפקד נעשה גיוס של 1 מתוך 3-4 גברים לצבא הלאומי. החיילים נדרשו לספק את הנשק על חשבונם, אך בתמורה קיבלו פטור ממיסים. צבא זה, כמו מרבית הגופים שנולדו כתוצאה מהרפורמות, לא האריך ימים.

אותו הקוד סיווג את פקידי הממשל ל-12 מעמדות, כאשר כל מעמד מחולק לשני תתי-מעמדות. פקידים במעמד 6 ומטה קיבלו את השם "סמוראי", והם אלה שעסקו בעניינים
יום-יומיים. אמנם כאן מתייחסת המילה לפקידי ציבור ולא ללוחמים, אך ייתכן כי מקור המונח "סמוראי" הוא מהתקופה הזאת.

בתקופת הייאן המוקדמת, הצבא הלאומי לא הצליח להתמודד עם האמישי, עם ברברי שהתיישב בצפון האי הונשו, וכך הופיע תואר השוגון, מפקד מבצע צבאי המתמנה לתקופת המבצע. במקום להשתמש בצבא הסדיר, פנה הקיסר לעזרתם של הקלאנים שישבו קרוב ליעד הכיבוש. בראש הקלאן עמד בדרך-כלל צאצא של הקיסר עצמו או של בן אצולה, אשר עזב את החצר בגלל הסיכויים הנמוכים לקבל תואר וירושה, ואליו הצטרפו לוחמים בעלי קרקעות בני המקום. בין המנהיג ללוחמיו השתרשו יחסים פיאודליים, הדומים ליחסי האדון – וסאל של אירופה הפיאודלית. עם הזמן, פוזר הצבא הסדיר, ומרגע זה כוחו של הקיסר הלך ופחת. מכאן ואילך ניתן לדבר על הסמוראים כמעמד של לוחמים בעלי מעמד, להבדיל מהחיילים הפשוטים: הסמוראים לחמו על סוסים, היו מיומנים בלחימה עם יומי, הקשת היפנית, ולבשו שריון מיוחד המתאים ללחימה על סוסים, המכונה אוֹ‏-יוֹ‏רוֹ‏י.

לקראת המאה ה-12 התגבשו שני קלאנים גדולים – מינאמוטו בצפון-מזרח יפן, אשר עסקו בלחימה בשבטי אמישי, וטאירה בדרום-מערב, אשר התמודדו עם בעיית שודדי ים בים הפנימי. במהלך מרד הוגן בשנת 1156 שני הקלאנים האלה הפכו לכוחות פוליטיים מרכזיים ביפן, לצד משפחת פוג'יווארה, משפחת חצר בעלת כוח רב. לאחר מרד הייג'י בשנת 1159, ראש משפחת טאירה טאירה נו קיומורי טיפס במהרה בסולם הדרגות, ובשנת 1167 הוא הגיע לדרגת השר הבכירה בחצר, כאשר הוא מקים את ממשלת הסמוראים הראשונה בהיסטוריה של יפן. מאז ועד רסטורציית מייג'י בשנת 1868, נשלטה יפן על ידי לוחמים.

בעת מלחמת גנפיי בשנים 1180-1185, אשר הסתיימה בניצחון הקלאן מינאמוטו ובחיסול הקלאן טאירה, ניתן לראות את מה שיהפוך לימים לבסיס קוד ההתנהגות הנוקשה של סמוראים, בושידו: עקרונות הכבוד, האומץ והנאמנות האישית, הקפדה על כללי דו-קרב הוגן, ואף מקרים בודדים של ספוקו, התאבדות טקסית. בנוסף, על דוגמאות של סמוראים בודדים נראית השאיפה של הסמוראים להשכלה ואמנות. הסמוראים ניסו לחיות את האמרה העתיקה "בוּ‏ן בוּ‏ ריוֹ‏ דוֹ‏", מילולית "אמנות הכתיבה, אמנות הלחימה – שתי הדרכים"), כלומר לשלוט בעט כמו שהם שולטים בנשק.

מנצח המלחמה, מינאמוטו יוריטומו, החליט שלא לשלוט דרך הקיסר, אלא לקח לעצמו את תואר השוגון כתפקיד קבוע, והתיישב בכפר הקטן קמאקורה, אשר שימש כמחנה הראשי שלו במהלך מלחמת גנפיי. בכפר זה הקים את קמאקורה בָ‏אקוּ‏פוּ‏ (מילולית "ממשלת אוהלים"), ומאז הפך מקום מושבו של השוגון למוקד השלטון ביפן.
כך התחילה תקופת קאמקורה, שנמשכה כ-150 שנה. לקראת סוף התקופה ניתן לומר שסמוראים הפכו למעמד שווה-אצולה בפועל. הם אימצו את מנהג האצולה לעסוק באמנויות כגון איקבנה וקליגרפיה, וגם האצילים הושפעו מהסמוראים ואימצו חלק ממנהגיהם.

במאה ה-14 הנפח מָ‏אסָא‏מוּ‏נה המציא את שיטת ייצור החרבות שהולידה את הקטאנה הנשק האיקוני המזוהה עם הסמוראים עד היום. החרב היפנית הפכה לנשק הקר הטוב ביותר במזרח, והייתה אחד ממוצרי הייצוא המובילים ביפן: מאות אלפי חרבות נמכרו לסין ומדינות אסיה אחרות, וחלקן הגיעו עד הודו. במאה זו מתגבשים גם מסמכים ראשונים הקובעים את ההתנהגות היאה לסמוראי. מסמכים אלה הושפעו לא מעט מזן בודהיזם, אשר חדר באותה תקופה ליפן מסין והפך להיות פופולרי בקרב הסמוראים.

דוגמאות של חרבות מהודרות כאן

העידן מתחילת תקופת קמאקורה ועד תחילת מלחמת אונין מכונה לעתים תור הזהב של הסמוראים – תקו‏פה אשר במהלכה הסמוראים, עוד מועטים יחסית במספריהם, הצליחו לשמור על אורח חיים ברמה גבוהה. אך עם הזמן גדל הלחץ בתוך המשטר, ועם נפילת הממשל בקמאקורה ותחילת תקופת מורומאצ'י העביר השוגון החדש, אשיקאגה טקאוג'י, את הבאקופו לקיוטו, דבר שהוביל לניוון הממשל ולהחלשות השלטון המרכזי. משפחות שונות בקיוטו ובמחוזות השתמשו בחולשת השלטון כדי לפתוח במלחמות אחת כנגד השנייה. המצב הידרדר בסופו של דבר למלחמת אזרחים בת יותר ממאה שנים. בתקופה זו, תקופת סנגוקו, היטשטשו גבולות מעמד הסמוראים, ואדם הנולד למעמד אחר היה יכול להוכיח את עצמו בלחימה ולהפוך לסמוראי בפועל. יותר מכך, בתקופה זו כמעט כל גבר יפני, אפילו איכר פשוט, השתייך לצבאו של אחד המושלים. גם חוקי הבושידו היו רלוונטיים פחות בלחימת הסמוראים על אדמות והשפעה: כך, חוֹ‏ג'וֹ‏ סוֹ‏אוּ‏ן, חייל פשוט אשר הפך בכוחות עצמו לדאימיו, השתלט על אחד המחוזות לאחר שסידר את רצח מושל המחוז במהלך ציד.


במהלך תקופת סנגוקו, השתנו דרכי הלחימה ביפן, ובמקום להשתמש בכמויות קטנות יחסית של סמוראים, כפי שהיה נהוג בתקופת קמאקורה, היו נוהגים לגייס צבאות גדולים של אָ‏שיגָ‏ארוּ‏, לוחמי רגלים, בנוסף לכוח הפרשים של סמוראים. בקרבות של אותה תקופה השתתפו צבאות של כמאה אלף בני אדם. בשנת 1543 הגיע ליפן רובה הארקבוז, ותוך עשורים ספורים היו ביפן מאות אלפי ארקבוזים, יותר מאשר בכל מדינה אירופאית.

סרטון פלאש

מלמדים ילדים

תקופת מורומאצ'י הגיע לסופה כאשר אודה נובונאגה, סמוראי למופת ואסטרטג מבריק, התחיל לאחד מחדש את המדינה היפנית, כאשר הוא מחליש את כוחם של המנזרים הבודהיסטים, אשר לא פחות מהמושלים המקומיים השתתפו במריבות וסכסוכים בתקופת המדינות הלוחמות. בנוסף לחידושים הרבים שלו בתחום הלחימה, הוא תרם לפיתוח התעשייה והמסחר ביפן, והעריך מאוד חידוש וקדמה. הוא נהרג בשנת 1582, כאשר אחד מהגנרלים שלו, אָ‏קָ‏צִ'י מִיצוּ‏הִידֶ‏ה, בגד בו ותקף אותו עם חייליו. אחד מהגנרלים של נובונגה, טויוטומי הידיושי, הביס את מיצוהידה ונהיה ליורשו של נובונאגה. למרות שהידיושי בעצמו היה בן למשפחת איכרים, אשר התקדם לתפקיד המצביא בזכות כישוריו, בתקופת שלטונו הוא הוציא חוק אשר הפך את תואר הסמוראי לתורשתי ועצר את הניידות בין המעמדות. בנוסף, על כלל האוכלוסייה מלבד הסמוראים נאסר לשאת נשק. למרות ההגבלה הזאת, מספר הסמוראים היה רב מאוד, היות שרבים מהאשיגרו הועלו לדרגת הסמוראי – לפי מקורות מסוימים, בתקופת אדו כל גבר חמישי באוכלוסיית יפן היה סמוראי. משפחות סמוראיות רבות נהרסו בעת המלחמות בין טויוטומי הידיושי לטוקוגאווה אייאסו, אשר היה גם הוא בין החברים הקרובים של אודה נובונגה.

בתקופת טוקוגאווה, החוקים חילקו את החברה לארבעה מעמדות: הסמוראים, האיכרים, בעלי המלאכה והסוחרים. גם הניידות בתוך מעמד הסמוראים עצמו הייתה מוגבלת יחסית. זו הייתה תקופה של בידוד כמעט מוחלט של יפן ושל יציבות פנימית יחסית, והסמוראים מהשכבות העליונות של המעמד הפכו לחצרנים ופקידי שלטון. הסמוראים הפשוטים יותר, אשר שימשו בעיקר לדיכוי המרידות של האיכרים, נאלצו לעתים קרובות לעזוב את בעליהם במקרה של קיצוצי צבאות, והפכו לרונין.

רבים רואים בתקופה זו תקופת ניוון של הסמוראים: בהיעדר הצורך בלוחמים, הסמוראים פנו לעיסוקים אחרים. כאשר זוג החרבות האיקוני של הסמוראי, דאישו, הופך לסמל סטאטוס בלבד, ביחד עם הזכות הסמלית להרוג כל איכר שלא הראה כבוד מתאים לסמוראי. מעמד הסוחרים, למרות שהוגדר כמעמד הנמוך ביותר של החברה, צבר משקל וכוח כיוון שסמוראים רבים נכנסו לחובות והיו חייבים סכומי עתק לסוחרים עשירים. מצד שני, עודף הזמן הפנוי איפשר לסמוראים להתעסק בצד הרוחני של לחימה: נפתחו דוג'וים רבים לאמנויות לחימה, והתחדש עיסוק הסמוראים באמנויות השונות, כגון טקס תה, ציור ושירה. הסמוראים גם הקדישו צורך בלהצדיק את נחיצות מעמדם, ונכתבו ספרים רבים על בושידו ומהות הסמוראי. בתקופה זו החלה רומנטיזציה של אורח חייו של הסמוראי והבושידו: דוגמה טובה לכך היא כתביו של ימאמוטו צונטומו, אשר כתב כי "דרך הסמוראי היא דרך המוות… באם תצטרך לבחור בין החיים והמוות, תבחר במוות."‏‏

לאחר הגעתו של מתיו פרי לחופי יפן ופתיחתה לעולם המערבי, התחילה המודרניזציה של הצבא והצי היפני. יפן שכרה מהנדסים צרפתים כדי לבנות ספינות קיטור ושלחה תלמידים לבתי-ספר ימיים במערב.

למרות שנוכחותם של הזרים ביפן עוררה מודעות לאומית אשר הייתה אחת מהסיבות לרסטורציית מייג'י, ולכן הסמוראים הם אלה שהביאו את השלטון לקיסר החדש וגם הרכיבו את רוב ממשלתו החדשה, המודרניזציה של הכוחות המזוינים ביפן הביאה לסוף תקופת השלטון של מעמד הסמוראים. המלחמה האחרונה בה השתתפו סמוראים משני הצדדים הייתה מלחמת בושין אשר במהלכו ניצחו מצדדי הקיסר את כוחות השוגונות.

הממשל החדש של מייג'י, למרות היותם של חברי הממשל סמוראים צעירים ברובם, שאף לעצב את יפן לפי הדגם של מדינה מערבית. לפיכך, בתקופת מייג'י הוקם צבא סדיר מודרני, והסמוראים הפכו למעמד מיוחד בשם שיזוקו. הם קיבלו שכר מהממשלה, אך נשללה זכותם לשאת נשק בציבור, וגם הזכות להרוג איכרים שלא התנהגו בכבוד כלפיהם. הסמוראים כמעמד גם איבדו את כוחם הפוליטי, במיוחד כשהוקם הפרלמנט היפני, אשר חלק מנציגיו היו נבחרים. המצב הזה, ביחד עם השפעת המערב הגורפת על יפן, הביא לתסכולם של סמוראים רבים, אשר התבטא במספר מרידות סמוראים, כאשר הגדול ביניהם הוא מרד סצומה בשנת 1877. זוהי כנראה המלחמה האחרונה בה השתתפו סמוראים.

אוסף תלבושות של סמוראים

סרטון פלאש

עם הזמן, קוצצו המשכורות של הסמוראים, ובשלב מסוים הוצע להם מענק חד-פעמי. רבים מהסמוראים השתלבו במערך הלחימה החדש בתור חיילים וקצינים והדבר השפיע מאוד על איכות הצבא הקיסרי: חלק גדול מקציניו, סמוראים לשעבר, היו מיומנים, ממושמעים ומלאים מוטיבציה. חלק מהסמוראים השתתפו במערכת החינוך, וחלקם השתמשו במענק שקיבלו מהממשלה כדי להקים עסקים ולהשתלב בכלכלה היפנית. המונח שיזוקו בוטל מחוקי יפן לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנת 1948.

המשך יבוא

ליפן- חלק 1

ליפן חלק 2


ליפן חלק 3

לחלק 4

לחלק 5

לחלק 6

חלק 7

לחלק 8

לחלק 9

לחלק 10

לחלק 11

לחלק 12

לחלק 13

לחלק 14 

לחלק 15

לחלק 16

לחלק 17

לחלק 18

לחלק 19

לחלק 20

 

אם אהבתם דרגו אותי

המטבח של מאיר השמן

לא בית תמחוי אלא מטבח שמספק אוכל לעשרות ילדים בבת ים.
המטבח מופעל באמצעות תרומת חינם של סדנאות שניתנות על ידי מיטב השפים בארץ  לחצו כאן

 

אודות ethy ab

הידע, הוא טיפה באוקינוס. החיים קצרים. גם בהתניידות בכסא גלגלים השמים אינם הגבול. בבלוג ,רשמים מטיולים,מדע,אוכל,בעלי חיים,מוזיקה קלאסית,ספרים ואחרים,ברוכים הבאים. לשנה החדשה לוקחים את כל ימי השנה ומנקים אותם היטב קנאה, שנאה, גזענות, קמצנות, אגואיזם, רוע לב, דמעות תנין,מחלות, הקדישו בכל יום שליש לעבודה והיתר לשמחה וחדוות חיים. תוסיפו לזה כפות גדושות של אופטימיות,מנה גדושה של אמונה ב-אני מאמין שלכם, מעט נתינה,ויהיה לכם יום נפלא!
פוסט זה פורסם בקטגוריה טוקיו, טיולים בחול ובארץ, יפן, נארה, קיוטו, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.